ראיין וערך: יאיר צוקרמן.
הכירו את דניאל רובין, בת 26, כיום מתגוררת בתל אביב אך גדלה ברעננה. זמרת, כותבת ויוצרת שירים ישראלית, למדה בתיכון תלמה ילין בגבעתיים במגמת ג'אז. לאחר סיום לימודיה התגייסה ללהקה צבאית. הוציאה שני אלבומים: אלבום בכורה בשנת 2017, שנקרא "כלום לא עובר על ידי" ואלבום נוסף שיצא בשנת 2019 ונקרא "הסיפור בגדול". רובין היא יוצרת עולה בין יוצרות ומוזיקאיות ישראליות רבות, שיוצרות בסצנת המוזיקה האלטרנטיבית הישראלית. המוזיקה שלה מאופיינת בשיתופי פעולה עם אמנים ואמניות ישראליים טובים ורבים.
שלום דניאל, אז לפני שנצלול פנימה, כנראה שאי אפשר שלא לשאול, ונראה שמתחייב אפילו: איך עברה עלייך השנה האחרונה?
מוזר מאוד, כמו לכולם, קצת מדכא. מאוד מתגעגעת להופעות. למעשה מהרגע שהתחלתי להופיע, שזה בערך מגיל 16 או 17, מעולם לא הפסקתי, אחת הסיבות לכך היא שידעתי כמה קשה יהיה לחזור להופיע.
כלומר, מגיל תיכון?
כן, אני מופיעה מכתה י"א, משהו כזה.
ואם ההופעות באמת יחזרו, כפי שנראה שאולי שמתחיל, במתווה כזה או אחר, זה מרגש אותך לחשוב על זה?
אני מרוגשת ומפוחדת ומקווה שזה יקרה. כבר נשבר לנו הלב, לאמנים, כל כך הרבה פעמים. בכל פעם קבענו הופעות והן התבטלו: בפעם הראשונה, והשנייה, והשלישית... אני רוצה להגיע כבר לחלק שבו אנחנו מופיעים רגיל, ויש כבר שגרה, והופעות לא יהיו דבר שמוטל בספק.
קראתי לאחרונה בפוסט שכתבת, שמצד אחד זה אכן מרגש, מצד שני תמיד יש את החשש שבסוף לא יקרה כלום.
עד שלא תשים אותי על הבמה ואני אראה שהקהל הגיע, אני לא אאמין שזה קורה.
הופעת למשל במרכז ענב, ב"אקווריום" מאחורי הזכוכית שמפרידה בינך לבין הקהל, איך זה הרגיש לבצע סוג כזה של הופעה?
זה היה אדיר, באופן כללי, מרכז ענב הוא מקום מדהים שמנסה בכל דרך יצירתית לתמוך באמנים ולהמשיך לקיים את התרבות וזה נפלא שיש לנו מקום כזה. ההופעה עצמה הייתה מדהימה אבל זה היה לא קל. אני יושבת בתוך האקווריום הזה, ובגלל המסכות וקיר הזכוכית שבינינו, לא יכולתי לראות או לשמוע אם שרים איתי או לא, אתה רואה מחיאות כפיים אבל אתה לא שומע אותן, זה ממש מוזר. אבל, ולמרות שזאת חוויה סוריאליסטית, זה היה מרגש ברמות, ואז אתה מבין עד כמה זה חסר – גם בתור אמנית אבל גם בתור קהל, בסופו של דבר זה מה שאני אוהבת לעשות: לעשות מוזיקה ולשמוע מוזיקה.
התקופה הארוכה הזו בבית, גרמה לך לייצר חומרים חדשים?
כן, נוצרו כל מיני דברים, חומרים שנכתבו. אני לא רוצה להרחיב יותר מידי, לשמור אתכם קצת במתח... אבל כתבתי, כן.
כתבת בתקופה הזו יותר מהרגיל? כלומר, המצב הזה היה טריגר לפרץ יצירה גדול יותר?
דווקא ההפך. יש משהו באנרגיה של לפגוש אנשים אחרים, לקבל השראה מאנשים שנתקלים בהם ברחוב, פתאום יכול להיווצר מפגש מעניין ומרגש עם בן אדם, שיכול להוליד משהו חדש. כשאני סתם יושבת בבית, פחות יש את הדחף לקום ולכתוב. הכל קצת יותר משעמם. בקיצור כן כתבתי, אבל לא יותר מתמיד.
נחזור רגע להתחלה. איך הגעת למוזיקה?
אין לי מושג. תמיד אהבתי לשיר, אבל זה לא שהחלטתי יום אחד לקנות כלי נגינה ואז היה יום בו התחלתי לנגן. תמיד שרתי. כשהייתי קטנה הייתי בכל מיני מקהלות כאלו ואחרות, זה נהיה רציני יותר כשהלכתי לתיכון למגמת ג'אז בתיכון תלמה ילין, אבל תמיד היה לי ברור שמוזיקה זה הדבר.
את מגדירה את המוזיקה שאת יוצרת כחלק מז'אנר מסוים?
לא ממש. אני חושבת שרוב המוזיקה היום היא פיוז׳ן של מלא ז׳אנרים שונים. כשמבקשים ממני להגדיר את זה, אז אני קצת מסתבכת. אני חושבת שההגדרה הכי קרובה שמצאתי היא מוזיקה בעברית.
אני שואל את זה, כי אני מזהה דמיון מסוים, ובטח אמרו לך את זה המון פעמים, למוזיקה של אלון עדר. נדמה שאתם משדרים על אותו הז'אנר.
זה תמיד מצחיק אותי כשאומרים לי את זה, כי זה לא שבינינו יש דמיון, פשוט הקשבתי לאלון כל כך הרבה, והושפעתי ממנו המון במשך השנים, הוא אחד הכותבים האהובים עלי בארץ.
אם כבר, אז משהו קטן שנזכרתי בו: בתוכנית של שלומי שבן בכאן ג', הוא ראיין מוזיקאים שונים. פעם אחת התארח אצלו אלון עדר, ואז כשהם ניגשו לבצע שיר של עדר, אז שבן אמר "עכשיו ננגן שיר של בן אדם שהיה לו בחיים משבר כתיבה של חצי שעה בלבד", עדר מיהר להגיב שזה ממש לא ככה. בהקשר זה, היו לך משברי כתיבה?
אני חושבת שבין כל שיר לשיר יש לי משבר כתיבה. אני יודעת שזה גם קצת טיפשי כי אני תמיד כותבת עוד, ועדיין תמיד אחרי השיר האחרון שכתבתי, יש לי תחושה שכנראה זה היה השיר האחרון שאני אי פעם אכתוב. למזלי אני כבר מכירה את הגלים מספיק טוב בשביל לדעת לא להאמין לזה.
מה ההשפעות המוזיקליות שלך? גם ישראליות וגם לועזיות.
השפעות ישראליות זה אלון עדר כמובן, אבל גם אריק איינשטיין, שלום חנוך, יהודית רביץ, חוה אלברשטיין, יוני רכטר, אביתר בנאי. במוזיקה הלועזית, פיונה אפל, ג׳וני מיטשל, פול סיימון, מאק דה-מרקו…יש לא מעט.
זו מוזיקה שגדלת עליה מהבית או שגילית אותה בעצמך?
לא, בבית שלי לא שמעו שום דבר (צוחקת). בבית שלי שמעו שלמה ארצי, אז את כל המוזיקה שגיליתי, גיליתי לבד ובשלב די מאוחר. רק כשהגעתי לתיכון אנשים אמרו לי "מה, את לא מכירה את הביטלס? בואי אני אשמיע לך". התחלתי משם, המשכתי לביץ׳ בויז, פתאום התאהבתי גם בג׳אז והקשבתי לבילי הולידיי, אוסקר פיטרסון, קאונט בייסי, התחלתי לחקור וללכת אחורה במוזיקה וממש עפתי על זה. גיליתי המון מוזיקה שלא הכרתי לפני, זו הייתה תקופה מטורפת.
אוקיי, אז אני רוצה לעשות התקלה קטנה ברשותך, מהו השיר האחרון שהאזנת לו בספוטיפיי או באפל מיוזיק?
האמת שבדיוק התחלתי להקשיב לאלבום החדש של מאיה בלזיצמן ומתן אפרת, אלבום קאברים לשלום חנוך. עוד לא סיימתי להקשיב לו, אבל בינתיים הוא מופלא.
אמרנו קודם לכן שהוצאת החוצה שני אלבומים לעולם. מה הייתה ההרגשה לאחר הוצאת אלבום הבכורה?
זה היה מאוד מפחיד ומרגש, חיכיתי לזה כל החיים שלי. היה בזה המון: הרגשתי הקלה גדולה ושחרור, אבל גם הייתה אכזבה מסוימת, במקום כלשהו חשבתי שאחרי שהאלבום הראשון ייצא החוצה, זה יהיה כמו האלבום הראשון של אביתר בנאי, כלומר, ישנה את העולם, וזה יהיה "הדבר" וכולם ישימו לב לזה. בדיעבד הבנתי שלוקח למוזיקה זמן להגיע לאנשים. הרי מבחינתי, העולם השתנה באותו הרגע שהאלבום יצא החוצה, וברגע שהעולם שבחוץ נשאר אותו דבר, זה מאוד בלבל אותי.
והתגובות מהמשפחה והחברים הקרובים, איך הן היו?
הן היו טובות, אבל... כן, זה תמיד היה ברור שהם יפרגנו ליצירה. אני חיכיתי בעצם לביקורת הרעה, כדי לדעת שזה באמת מגיע לקהל רחב של אנשים. כל עוד התגובות הן רק טובות, אני יודעת שזה לא פרץ איזה גבול מסוים.
באלבום השני הרגשת שהביטחון עלה כשהוצאת אותו?
זה הרבה יותר כיף להוציא לעולם אלבום נוסף, אחרי שהוצאת כבר אחד. באלבום הראשון יש את ההרגשה שצריך להסביר מי אני לעולם. באלבום השני לעומת זאת, ההרגשה היא ש"בסדר, אני עוד הולכת להוציא הרבה אלבומים", זה מוריד המון לחץ ואפשר ליצור איך שרוצים. בנוסף לזה, ביססתי איזשהו קהל מסוים והיה טוב להרגיש שיש אנשים חוץ ממני שמחכים לאלבום הזה.
מה התהליך שבו את מייצרת שירים ומוזיקה? איך כל הדבר הזה קורה?
זה מאוד משתנה, אין לי נוסחה קבועה. יוצא לי לפעמים לעצור באמצע הרחוב, לחשוב על משפט אחד או יותר ולכתוב אותו מהר בפתקים של הטלפון, ואז לפעמים כשאני יושבת לנגן אני מסתכלת לראות אם יש בפתקים משהו מעניין להלחין. במקרים אחרים אני מתחילה מהלחן, לפעמים יושב בי משהו שאני צריכה לשחרר והמילים והלחן יוצאים יחד.
והיו שירים כאלו, שזרמו ממך ישר? שהכתיבה שלהם יצאה ממך?
כן, לגמרי. פעם חשבתי שאלו שזורמים ממך, הם הראויים ושם נמצאת האמת, אבל גם השירים הערוכים, שלוקח להם יותר זמן, יש בהם הרבה קסם.
חשבת לכתוב באנגלית או שזה פחות מעניין אותך?
לא, זה תמיד היה נראה לי לא בשבילי. גם כי המוזיקה שאני הכי אוהבת בעולם היא בעברית, וגם כי אני חושבת בעברית ומרגישה בעברית, וגם אני באמת אוהבת את השפה הזאת, אז אין לי סיבה ללכת למקום אחר.
הזכרתי קודם שאת משתפת פעולה עם כל מיני מוזיקאים, זה דבר שאת אוהבת לעשות באופן כללי?
זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות. כמו שדיברנו קודם, מדהים מה אנרגיה של בן אדם אחר יכולה להוציא ממך.
זה גרם לך לכתוב דברים חדשים שלא חשבת שתכתבי?
בטח. הייתה לנו למשל סדנת כתיבה, שעשינו כל מיני חברות, היו בה קובארי, פלורה, ענת מלמוד, קרן טננבאום, אלכס משה ועוד המון בנות. היינו נותנות אחת לשנייה משימות ויש כמה שירים שכתבתי רק מהמשימות שלהן. לאחרונה, אני וקובארי מנסות לכתוב יחד שזה מאוד כיף. יש לנו גם הופעה משותפת (סולד-אאוט!) ממש בקרוב, במרכז ענב (בגן העיר בתל אביב, ב-25 למרץ).
דיברנו על שיתופי פעולה במוזיקה, אז זה המקום להזכיר שגם בן זוגך הוא מוזיקאי. איך זה להיות שני מוזיקאים בבית אחד?
זה אדיר! אף פעם לא הבנתי כשאמרו לי לא לצאת עם מוזיקאים. הכי מעניין וכיף לנו, אנחנו יכולים לראות ביחד דוקו על מוזיקה ולהתרגש בטירוף. אנחנו מבינים אחד את השני מאד טוב, ואנחנו גם יוצרים מוזיקה ביחד. אפילו עכשיו, אני יושבת בתוך הסטודיו המשותף שלנו וזה כזה חלום, לקנות ציוד ביחד זה אדיר. בקיצור זה הדבר הכי טבעי בעולם.
אתם מייצרים הרבה מוזיקה ביחד?
לגמרי, אני בימים אלו עושה לו את הפקת השירה באלבום שלו, הוצאנו דואט ביחד לא מזמן.
יש לך סיפור מעניין על שיר כלשהו, שהיה צריך לצאת ונגנז או להפך?
תמיד יש כאלו שירים, כל פעם שאני מתחילה לעבוד על אלבום יש רשימת שירים מתוכננת, ובסוף כמעט תמיד הרשימה משתנה לחלוטין. הדברים הם דינמיים.
היו שירים שחשבת בדיעבד, שהיו זקוקים לעיבוד שונה או ללחן שונה?
לא נראה לי. כמובן שיש ביקורת כשאתה מקשיב לדברים שעשית פעם, אבל דווקא בגלל זה, אני לא נכנסת לזה. אלבום מבחינתי זה קפסולה של זמן של אותו הרגע שבו היית, מאוד קשה לשפוט את עצמך לאחור, כי כל הזמן משתדרגים ואם הייתי מתחרטת אז לא הייתי יוצאת מזה.
את מנגנת על פסנתר ועל אילו עוד כלי נגינה?
גם על בס.
ובתהליך הפקת האלבומים שלך, איך התקיימה חלוקת העבודה בין הנגינה שלך להפקה ולנגינה בכלי הנגינה הנוספים?
אני עובדת עם עמרי אמדו, שהפיק את האלבומים שלי. את הפסנתר לרוב אני מנגנת, יש רק שיר אחד באלבום האחרון שעינב ג'קסון כהן מנגנת בו בפסנתר. את הבס לפעמים עמרי מנגן, לפעמים אני, והרבה פעמים אנחנו אוהבים לארח נגנים ספציפיים שהוויז׳ן שלנו לגבי השיר שולח אותנו אליהם.
את מרגישה שאת פדנטית עם המוזיקה? צריכה שייצא סאונד מאוד ספציפי כמו שאת חושבת שהוא צריך להיות?
אני לא פדנטית בכלל בכלל. אפילו ההפך. ברגע שיש שיר שאני אוהבת, אני מתה שהוא ייצא כבר, עמרי הוא בדיוק ההפך ולכן אנחנו עובדים יחד כל כך טוב. הוא מאוד דקדקן ופרפקציוניסט בכל הנוגע לסאונד, אני יודעת שהוא לא ייתן למשהו שלא נשמע מושלם לצאת החוצה. אנחנו שומרים אחד על השנייה: הוא מחזיק אותי אם לדעתו יש שיר שעדיין לא מלוטש עד הסוף שלא ייצא לפני שהוא מוכן, ואני יודעת שאם זה עבר את האישור שלו, אז אפשר לשחרר.
דיברנו על שינויים במנגינה. לגבי שינויים בטקסט עצמו, אזכיר לפני שאת מעבירה סדנאות כתיבה בזום, נכון? העברת כאלו גם לפני המצב שאנחנו נמצאים בו, באופן פיזי?
נכון, זה משהו שהתחיל בקורונה. תמיד רציתי להעביר סדנאות כתיבה ולא היה לי אומץ, והקורונה נתנה איזושהי דחיפה שלא משנה אם יש או אין לי אומץ, זה הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות כרגע, וזה היה ממש אדיר. אני שמחה על הדחיפה הזו, כי גיליתי שזה משהו שאני מאוד אוהבת לעשות.
את מרגישה שאת טובה יותר בכתיבת טקסט או בהלחנה?
יותר קל לי להלחין, לחן זה הרבה פעמים עבורי פשוט רגש טהור ובמילים אני צריכה להתחיל להסביר לעצמי מה זה הרגש הזה. קשה לי להסביר, יותר קל לחבק בן אדם מלהסביר לו כמה אתה אוהב אותו, מבין?
כן, זו אנלוגיה יפה.
אז זה מרגיש לי כזה.
יש כרגע בקנה כל מיני פרויקטים שאת לא יכולה כל כך לחשוף, נכון?
כן... יהיה אלבום בסופו של דבר, זה מה שאני יכולה להגיד.
יש תכניות לעתיד?
קשה לדעת עם התקופה הזאת. הוציאו אותנו מהמרוץ, אני צריכה רגע לטבול את הרגליים במים ולהרגיש שזה בסדר, לפני שאני עושה תוכניות.
טוב, ועכשיו לפינה חדשה בבלוג. החלטנו שאנחנו מתחילים מסורת חדשה, ואת תהי האומן השני שממשיך אותה...
מי היה הראשון שהתחיל את המסורת?
רועי דורון היה הראשון.
ואוו, אני מאוד שמחה להיות השנייה אחריו.
זה בהחלט כבוד להיות אחריו. זה נקרא "שלב השאלה הזהה" וזה הולך ככה: אם לא היית מוזיקאית, מה את חושבת שהיית?
פסיכולוגית או משהו שקשור לטיפול לדעתי. מה שמעניין אותי זה נפש ואנשים, בגלל זה אני כותבת שירים. גם שחקנית יכולתי להיות, זה איזה חלום שיש לי.
אולי בעתיד, לא?
אני לא חושבת שאני אשב עכשיו ואלמד את זה. בגלל זה אני מעבירה סדנאות כתיבה. (צוחקת) זה הדבר הכי קרוב לטיפול מבלי להוציא תעודה.
כן, יש בכתיבה משהו מאוד טיפולי.
לגמרי, אתה נכנס לנפש של הבן אדם.
דניאל, הגענו לסוף, היה מאוד כיף ומעניין לדבר איתך ולהיחשף למוזיקה שלך ולתהליך העבודה שלך.
גם לי, תודה רבה, שמחתי להכיר!
דניאל רובין מופיעה ממש בקרוב (סולד-אאוט), בהופעה משותפת שלה ביחד עם אביגיל קובארי. הופעה שנדחתה ונדחתה, אבל סוף סוף תתקיים, בהתאם לכללי התו הירוק, ותתרחש במרכז ענב שבגן העיר בת"א, ב-25 למרץ, שנייה לפני פסח.