כתב: גל גפנן | צילום: אור דוגה
אז אחרי שנה שטופת גשם, ועוד שנה שטופת קורונה, הוצאנו את התווים הירוקים ונהרנו אל פסטיבל האינדינגב ואוי כמה שהתגעגנו. כתבנו גל גפנן לא נח לרגע ומביא לכם כאן את הסיקור מזווית הראייה (והשמיעה) שלו.
לפני שאתחיל בסיקור ההופעות אתייחס שנייה לפיל בחדר ואציין 3 דברים לשיפור:
בימת החיפושית - מבין כל הבמות שהיו השנה, הכי חסרה לי במת החיפושית שהייתה לפני מספר שנים וכבר אינה. האלטרנטיבה הראויה - במת הראקט - סיפקה כמה הופעות מוצלחות שעליהן ארחיב בהמשך, אך לא מדובר באותו הקסם ואותו הסגנון כמו במת החיפושית. הנוסטלגיה וההופעות המוצלחות לאורך השנים (כמו המופע המשותף של דניאל רובין, ענת מלמוד והאחיות ג'משיד ב2018) גורמים לי לתהות למה ביטלו את הבמה הזאת בפעמיים האחרונות.
חוברת פסטיבל מודפסת - אין מה לעשות, החוברת היא חלק אינטגרלי מהפסטיבל. מעבר לחוסר התלות באחוזי הסוללה שבטלפון זו תמיד הייתה דרך מוחשית לזכור את הפסטיבל. בין אם זה קטעי הקריאה המעשירים או ההורוסקופ בנושא הפסטיבל, אבל בתכלס, בעיקר הריח.
אינדיסקר - דרך נפלאה לשתף את הקהל בבחירת הליין אפ פלוס ההזדמנות של להקה לא מוכרת לקבל את הזכות לפתוח את הפסטיבל בשעות שלא תופסות מקום של להקה גדולה יותר, ומשום מה השנה זה לא קרה...
*יום חמישי*
עוד לא הספקתי להתארגן וכבר מיכל פלדמן, להקת פאנק בועטת, מושכת את דרכי אל במת הראקט. יחסית לשעה המוקדמת הלהקה הביאה כמות גדולה של קהל ופתחה את חגיגות הפוגו פלוס ירידה על כלי זמר שאנחנו כל כך אוהבים לשנוא.
מיד לאחר מכן אני זז אל במת הקוף, כוח נשי היא תמיד דרך מצוינת לפתוח הבמה ואם לפני שנתיים זו הייתה קובארי ,הפעם הגיעה תורה של עדי שחם לתת בראש והיא סיפקה את הסחורה עם רוק מלא אנרגיות ונגיעות אלקטרוניות.
מיד לאחריה הגיעה ענת מושקובסקי שלצד רבעיית מיתרים סחפה את הקהל עם כמה ביצועים מרגשים במיוחד כולל קאבר בצרפתית לילדה הכי יפה בגן.
ואז הגיע תורה של ההופעה שכל מי שהיה באינדי הקודם חיכה להכמעט שנתיים. אחרי שבפעם הקודמת ההופעה שלהם הופסקה באמצע בגלל גשם שוטף, חזרו לולה מארש אל במת הקוף ונתנו הופעה בלתי נשכחת. הקהל לא הפסיק להריע ולא הסתיר את אהדתו לבסיסט מתי גלעד (שעוד המשיך לככב בפסטיבל...).
ביקור קצר בבמת הפיל להופעה של cut 'n' bass היה בול במקום, הצמד המוכשר נתן ביצועים אינסטרומנטלים שעזרו לאלכוהול להגיע לנקודות הנכונות במוח ובאסים שהגיעו עד לבמת הקוף.
כשאני חוזר לקוף אני נבלע בין עדר האנשים במופע של פורטיסחרוף. המופעשהיה אמור להיות תוספת מיוחדת ביום שלפני תחילתו הרשמית של הפסטיבל, תפס את המשבצת של אביתר בנאי לאחר דחיית הפסטיבל ולא השאיר שום חרטות. קהל מכל הדורות לא הפסיק לשיר השירים שהם חובה בכל פלייליסט רוק ישראלי.
אחרי שעה של התרעננות אני שב לבמת הפיל, אין יותר מרגש מלראות את המפשעות חוזרים לאינדינגב. האווירה הייתה מטורפת השירים לא איכזבו ואפילו כמה ברי מזל שהצליחו לפרוץ את חומת הקהל זכו לשיר על הבמה את הלהיט הגדול "צרה צרורה"
מי שנשאר עד השעות הקטנות של הלילה זכה להופעה מצוינת של אסף אמדורסקי בבמת הקוף שכללה מגוון שירים מהאלבום החדש וכמה ביצועים נוסטלגיים ל"רכבת לצפון", "החדר האינטימי שלי", ו"יקירתי" ששלחו את הקהל לחלום חלומות פז בשק"ש.
*יום שישי*
אחרי התאוששות מהיום הראשון אני מתחיל את היום השני בבמת הפיל. הרכב הרגאי Young Israelites, שהספיק השנה להוציא EP בכורה שהושמע בBBC נתן כמה ביצועים מרעננים שישבו בול עם הבירה הראשונה של הבוקר.
אין ספק שהקורונה הוסיפה לא מעט קשיים (בלשון המעטה) על ארגון הפסטיבל, חלקם השפיעו גם על הלהקות. בפעם הראשונה שלה באינדינגב, נפל על להקת הפופ פאנק No Point Baby אירוע בלתי צפוי כשהבסיסט נכנס לבידוד ימים ספורים לפני המופע, אז מה עושים? בובה של הבסיסט עם גיטר הירו עליה, הוצבה ליד המגבר ותוכנת מחשב ניגנה את התפקידים של הבס. אחרי כמה תקלות טכניות הלהקה הצליחה במשימה, דיי מרשים יחסית ללהקה מז'אנר שמבוסס על דינמיקה בין הנגנים.
בביקור הראשון של היום בבמת הקוף אני רואה את ביטניק. למרות הקסם שבקאברים הלא מוכרים יחסית לשירים של אריק איינשטיין ושלום חנוך ותפקידי הבס של עומרי קרן, ניכר היה שהאוויר הפתוח היה מה שהרים את הלהקה וספק אם הביצועים היו נשמעים טוב במקום סגור.
פספוס אחד שלי בפסטיבל הייתה להקת Masok, למרות שהחומרים המוקלטים להם הקשבתי אחרי הפסטיבל היו מספיק טובים כדי לא להרגיש בחסר. באמת רוצו לשמוע.
ב14:00 בצהריים המדבר התעורר רשמית כאשר נשאלת השאלה מה כבר אפשר לעשות עם הרכב של תופים קלידים וסקסופון אין ספק שהתשובה Malox תענה על כל צפייה. הטריו של האחים תלמודי הרים את במת הקוף עם ביצועים שלא השאירו רצון להפסיק לזוז כולל קאבר לשיר המפורסם The Final Countdown וסולו חמת חלילים שצלל אל תוך הקהל.
אחרי מנוחה של שעה ובוסט של אלכוהול הגיע אחת ההופעות האהובות עליי בפסטיבל. עוזי נבון היה לא פחות ממושלם, הודות לאישיות הכובשת, הלהקה הגדולה שעמדה מאחוריו, וסולו הבס של מתי גלעד, ששוב כיכב (וכמובן הקאבר העברי המטורף ל ain't no mountain high enough שחתם את ההופעה).
כל מי שהיה בפסטיבל אינדי בארץ יודע שמתישהו זה יגיע, באמצע אחת ההופעות יצעדו קהל של אנשים כאשר אחד מהם ירים אננס מעל כתפיו כאילו היה סימבה הגור במלך האריות. השנה, הגיע תורו של iogi לשאת בתואר "הופעת האננס" מעבר לפרי הטרופי זו הייתה הופעה מעולה בפני עצמה. אמנם הסאונד החי לא הצליח להישמע קרוב להקלטות המצויינות שלו, אבל הנגנים המוכשרים (כולל מתופף שצורף ברגע האחרון אחרי שהקורונה מענה מקודמו לתפקיד להגיע), החומרים המעולים והקסם הטבעי של יוגי היו דרך מצוינת לקבל את השבת.
הרבה זמן שלא יצא לי לראות את TATRAN בהופעה, ואוי כמה שהתגעגתי. הסופר גרופ של אופיר בינימינוב, תמוז דקל ודן מאיו עשה את מה שהוא עושה הכי טוב, לגרום לנו לשכוח את כל מה שאנחנו יודעים על בס גיטרה ותופים עם מגוון סאונדים אין סופי ועוצמה שהורגשה עד למתחם האוכל.
אני מוותר על קוסטה קפלן, לוקח שעה לנוח ולתדלק ומגיע לפיל, שם אני מוצא את אור אדרי. החסרון : שום זכר לשירים הישנים מהאלבום הראשון ומתקופת ריו(אם עדיין לא שמעתם,חובה). היתרון: היא כל כך מוכשרת שגם משמיעת קטעים בפעם הראשונה, ועוד בהופעה אפשר לקבל בוסט של אומנותיות. הוסיפו לזה הופעת האורח של קרני פסטל שהשירה ונגינת הצ'לו שלה הוסיפו עוד מימד להופעה וקיבלנו הופעה מדהימה.
מיד בתום ההופעה אני רץ לבמת הקוף ומיד מבין שאני חוזה בגירסא הישראלית לחלילן מהמלין.
גון בן ארי עומד בקצה הבמה מנופף בגיטרה הקלאסית שלו כאילו הייתה שרביט. מאחוריו עומדים מלוכדים חברי מקהלת זולת, שרים את הטקסטים המיוחדים של גון בהרמוניה, שיוצרת תחושה כאילו הם חיים כל מילה בחיי היום יום. והתוצאה: קהל שנראה כאילו עבר היפנוזה חוזר באופן מדויק אחרי כל מילה וזז לצלילה המנגינה במעיין חוייה חוץ גופית לא שגרתית אך כל כך שלמה.
אני לא חובב גדול של סצנת ההיפ הופ הישראלית אבל היה נחמד לראות חלק מההופעה של סימה נון ולהבין שגם חובבי ההיפ הופ ימצאו את עצמם בפסטיבל, כיאה לאינדינגב, הייתה צפייה שאיזה ראפר מפורסם יתארח בהופעה בהפתעה, מה שלא קרה.
אני ממשיך לבמת הראקט, ההופעה של Deaf Chonky הייתה הופעה מעולה לראות בין שתי הופעות גדולות. המוזיקה הקלילה האופי החמוד של השלישייה והעובדה שהם הביאו כנרית(!!!) להופעה, בתוספת האופי של במת הראקט ופוגו קל הזכירו לי שמעל הכל בהופעות צריך קודם כל להנות.
מיד בתום ההופעה אני שומע את "המרסדס" ורץ חזרה לקוף. מרסדס בנד הגיעו על תקן הלהקה הפופלארית של הליין אפ ואין ספק זאת הייתה החלטה חכמה מצד המארגנים. היה צריך לעבור כמה דברים במטרה למצוא מקום טוב בהופעה, בה הכריזה הלהקה על פתיחת חגיגות יום העצמאות (מה שנקרא הinde-pendents) ופצחה בשלל להיטים מכל השנים כולל "ימים רבים הפכו ללילות", שגם מי שלא מצא מקום טוב יכל פשוט לשכב על החול ולהביט על הכוכבים לצלילי השיר. בשלב הזה העייפות והויתור על שנ"צ עשו את שלהם וצללתי לאוהל, ממה שיצא לי לשמוע מהקהל שנשאר ער, אציין לטובה את ריידסקינר, שחתם את הערב בהופעה מצויינת ולא הפסיק לנגן עד שכיבו לו את המוניטור.
רועי מוסיף מהחוויה שלו ומספר:
אני וויתרתי על ההופעה של מרסדס, שתכלס ראיתי פעמים רבות, והעדפתי את האנדרדוג בדמות WC בבמת הפיל. צמד הרוק האלקטרוני של האחים הספרי הוא מכונת מחאה משומנת שנשמעת כמו פסקול של מרי אזרחי מתוחכם ובועט. האנרגיות שהם משחררים על הבמה לא מותירות מקם לספק שכל מילה, שורה, ותו שהם מנגנים ושרים, בוער בהם בעוצמה.
*יום שבת*
את הבוקר אני מתחיל בהתאוששות מאתמול, לקראת 11 אני מגיע לראקט להופעה של נוגה שלו. למרות המינימליזם של ההופעה שכללה רק גיטרה אקוסטית ודן עזרא אחד, ההופעה הייתה מוצלחת והקהל שישב על החול בשקיקה הזכיר ימים יפים של במת החיפושית (ברצינות תחזירו אותה כבר...).
אחרי יומיים וקצת עמוסים במוזיקה נשארה רק מילה אחת להגיד, ויתרתי. הטריו, שהספיק להתאחד ולהוציא אלבום חדש לפני חודשיים וקצת, היה אחראי בעברו לאחת ההופעות המוצלחות בהיסטוריה של האינדי שכללה בין ביתר מעילים בצורת אשכים. גם ויתרתי הצליחו להתעלות על הציפיות ופתחו את ההופעה עם הומאז להסכם השלום עם ירדן כשהם לבושים כמו רבין,קלינטון,ועראפת. לאחר מכן המשיכו ברצף שירים בוטים שכיף לשיר כולל כמה מהאלבום החדש, כשבין לבין הם מעודדים בלי הפסקה את הקהל לפוגו ובעיקר גורמים לנו להבין שיש הרבה דברם לא בסדר בעולם, וזה בסדר. ההופעה הסתיימה כשסולן איתי זבולון נטע עץ זית לצד במרכז הרחבה (שלצערנו נעקר הופעות ספורות אחרי, מה שהרס את ההזמנות לראות אותו גדל באורח פלא בפסטיבל עם השנים).
לסיכום, אין ספק שהחזרה של האינדינגב הייתה כמו אוויר לנשימה בשבילי והמגוון הרחב של ההופעות, בנוסף ליצירות האומנות שפוזרו ברחבי הפסטיבל, היו נהדרות. למרות ההגבלות שנוצרו בעקבות הקורונה, היה ניכר שהמארגנים הצליחו לשמר את הרמה הגבוהה של הפסטיבל לה הורגל הקהל לאורך השנים, ולי רק נותר לספור את הימים עד לפעם הבאה...