ראיין וערך: יאיר צוקרמן.
בילגו הוא מוזיקאי, יוצר, מלחין, מעבד מוזיקלי, בן 37 ומתגורר בתל מונד.
רגע לפני שאני ממשיך להציג אותך, למה דווקא תל מונד? חיפשת לברוח מהעיר הגדולה?
זה סיפור מעניין. עבודה במוזיקה יכולה להיות קבועה ויכולה להיות מאוד רנדומלית ולהתקיים בכל מיני מקומות ברחבי הארץ. לפני שעברתי לתל מונד, גרתי בהרצליה, אבל נסעתי פעמיים בשבוע ללמד בתל מונד פיתוח קול, ובשאר הזמן הסתובבתי ברחבי הארץ. בשלב כלשהו, בגלל השכירות הגבוהה בהרצליה ובגלל שנמאס לי לנהוג, החלטתי להפוך את הבאג לפיצ'ר כלומר לגור בתל-מונד ויומיים בשבוע ללכת ברגל לעבודה, אבל חצי שנה אחרי שעברתי לתל מונד הפסקתי ללמד אז כבר לא הלכתי ברגל לעבודה, אבל בכל זאת נשארתי שם, אני גר ביחידת דיור מעץ שבנה בעל הבית שלי, יש לי חצר שאני מארח בה ג'אמים והופעות ואני מת על המקום הזה.
נחזור קצת להקדמה:
בילגו הופיע במחזמר הראפ "העיר הזאת" של תיאטרון האינקובטור, ובהרבה הופעות כזמר אורח, ערבי סלאם ג'אם, פרסומות ואירועי מוזיקה נוספים. מעביר סדנאות ביט בוקס וכיתות אמן, מוביל את הרכב "היטמן" שמנגן להיטים שונים. יובל בילגוראי (או בשמו המקוצר, בילגו) מנגן על מספר כלי נגינה. יש לו תואר ראשון מאוניברסיטת LIPA שהיא שלוחה של אוניברסיטת JMU בליברפול שבאנגליה. בילגו מרצה בבית הספר רימון ואלבום הבכורה שלו "מוזיקה זה לא לרגישים – חלק א'" יצא בחודש פברואר האחרון. ובנוסף, מצא אהבה בקורונה וגם עבד בתקופה זו כשליח.
זהו, נגיע לזה עוד בהמשך, לא לדאוג.
מה שלומך בימים אלו?
כרגע, אפריל היה חודש מדהים עם המון עבודה, זה כיף לפגוש קהל, לעשות פרויקטים חדשים. אי אפשר לדעת עוד מה יהיה, האם נחזור אחורה או לא, נמשיך לייצר מוזיקה או לא, האם יהיו מענקים... יש חוסר וודאות, אבל באופן כללי הייתה המון עשייה ורק שימשיך כך.
הרבה מכנים אותך "בילגו", מאיפה הכינוי הזה הגיע?
תראה, כשיש לך שם משפחה כמו "בילגוראי", אז כל המשפחה היא "בילגו". האחים שלי, אבא שלי, דודה שלי... כולם בילגו. אני חושב שהפעם הראשונה שקראו לי כך הייתה בכתה ד' או ה' ובערך מכתה י' התחילו לקרוא לי כך באופן רשמי. כתבתי אפילו פעם פוסט שרק האנשים הקרובים אלי ביותר או הרחוקים ממני ביותר, קוראים לי יובל. כלומר, גם אמא שלי וגם לצורך העניין, הפקידה של מס הכנסה תקרא לי כך. אבל זו הייתה טעות לכתוב את זה, כי כולם התחילו לקרוא לי יובל כדי להתקרב אלי או מחוסר נעימות מסוים וזה היה קצת מוזר.
איך הגעת למוזיקה?
זה התחיל מהילדות, הייתי צריך לבחור בשלב מסוים, האם אני הולך לחוג ג'ודו או הולך לקונסרבטוריון ללמוד מוזיקה. הגעתי לשם לדעתי בכתה א', למדתי כינור חצי שנה, אבל באופן כללי הייתי נוראי, הרגשתי שאני לא מצליח לשמוע כמו שילדים עם שמיעה מוזיקלית מצליחים. אחר כך רציתי ללמוד סקסופון אבל שלחו אותי ללמוד חליל צד, וזה גם היה נורא, המורה היה בלתי נסבל, פעם אחת אפילו שכחתי את החליל באוטובוס! בקיצור, אחריי התנסות לא כיפית במיוחד נטשתי את המוזיקה ואז שוב באזור כתה י"א, החלטתי שאני רוצה לנגן בגיטרה, וחבר טוב שלי בזמנו כתב המון שירים מאוד יפים, שאת חלקם אני זוכר עד היום, והחלטתי שאני גם רוצה. למדתי תיאטרון בתיכון אלון ברמת השרון, וכל הפסקה הייתי מלמד את עצמי לנגן על פסנתר באחד מחדרי מגמת המוזיקה. בצבא הייתי בחיל אוויר ולא יכולתי להמשיך עם התיאטרון, האאוטפוט היצירתי שלי יצא דרך המוזיקה, כתבתי המון שירים ושרתי הרבה. כשהשתחררתי מהצבא, זה לא הרגיש לי נכון ללכת לתיאטרון כי חשבתי שזה יביך אותי ושזה פחות מתאים לי. אני זוכר אפילו שהדלקתי טלוויזיה וראיתי פרפר נחמד וחשבתי לעצמי, "מה, זה מה שאני הולך לעשות?". כבר בסוף השירות שלי הייתי מוקף במוזיקאים מעולים, ולאט לאט החיים שלי התמלאו ביותר ויותר מוזיקה. למדתי שנה אחת ברימון, התקבלתי לLIPA באנגליה ומאז אני בעולם הזה.
הזכרת תיאטרון והשתתפת כאמור ב"העיר הזאת", האם יש עוד הצגות שניסית לבדוק אם בכל זאת נשאר שם איזה ניצוץ של משחק?
בטוח יש כמה הצגות שאני לא זוכר כרגע להגיד לך. אבל לאחרונה הייתי מנהל מוזיקלי והשתתפתי בהצגת ילדים שהתקבלה לפסטיבל חיפה להצגות ילדים. שנה לאחר שעלתה, ההצגה זכתה בפרס הבמה על הצגת הילדים וטף הטובה ביותר. בנוסף, זכינו בפרס על המוזיקה הטובה ביותר, למרות שהתמודדנו מול שמות מאוד חזקים בעולם הזה, לא האמנתי שנזכה. הסיבה שהלכתי על הפרויקט הזה, היא שכל המוזיקה הייתה בלייב, מוזיקה חיה, שזה משהו שלא קורה למעשה אף פעם בהצגות ילדים. הכל היה מבוסס על ביט בוקס, כך יצא שהבאתי להצגה את כל העולם שלי. הלחנתי את כל השירים בה יחד עם אלעד טל, והיה לנו סקסופון, גיטרה, גיטרה בס וביט בוקס.
כלומר, אתה מתחבר לפרויקטים האלו מהצד המוזיקלי ולא מעולם המשחק?
אני מרגיש שזה היתרון היחסי שלי. אני יכול להיכנס בדלת הזאת גם כאדם שמסוגל לשחק וגם לשיר ולכתוב ולנגן. אני חושב שיש זמרים טובים ממני, שחקנים טובים ממני, מוזיקאים טובים ממני, מעבדים טובים ממני, אבל האיכות שלי היא שיש לי את כל הדברים האלו ביחד. לכן אני יכול להביא לתמונה אלמנטים נוספים שאחרים פחות יכולים לספק אותם.
לדעתך הדבר הזה יכול להתפצל לצירים נפרדים? ציר מוזיקה וציר משחק, כל קריירה בנפרד?
ללא ספק אבל אז זה אומר שאני צריך למצוא סוכן וללכת לאודישנים, וכל פעם אני אומר שאעשה את זה, תמיד יש עוד עבודה ועוד מוזיקה ואני לא עושה את זה.
אלבום הבכורה שלך יצא ממש לא מזמן, תקופת הקורונה הייתה זרז לזה?
אני רציתי מבחינתי לסיים את האלבום עד נובמבר האחרון, סיימתי אותו בערך בינואר. התהליך היה מאוד משונה, כי לא היה אלבום מוכן עד הרגע שהוא יצא. עד הרגעים האחרונים ישבנו על המוזיקה והוספנו שירים. ממש החיים כתבו את האלבום. היו דברים שהיו מוכנים וישבו על המדף ולא רציתי להוציא אותם כסינגלים, כמו השיר "אף אחד" שהיה מוכן לפחות חצי שנה לפני יציאת האלבום. אבל רוב הסינגלים, ברגע שהיו מוכנים, ישר שלחנו אותם לפלטפורמות ההאזנה בסטרימינג והלכנו על זה. לקח שנתיים להוציא את האלבום ולהיות שלם עם החומרים שבו. אני חשבתי שתוך שנה אני אוציא אותו החוצה, לקח יותר זמן מזה, וזו גם פונקציה של כסף מן הסתם.
בגלל זה האלבום הוא חלק א'? כדי שתראה בהמשך איך זה מתפתח ולאן מגיעים החלקים הבאים?
זה חלק א' כי יש כאן הצהרת כוונות לעתיד. אם הייתי יכול, כנראה הייתי מוציא את האלבום הזה עם שיר אחד או שניים פחות. אבל רציתי לעבור את המכסה של 30 הדקות של ספוטיפיי, כדי שזה לא יהיה EP אלא אלבום, ויש לי שירים נוספים שהם בסגנון חושפני כמו בחלק א', והם כרגע עדיין לא גמורים. שירים מאוד חושפניים שמדברים על הומופוביה, אימפוטנציה… אז חכו, זה רק חלק א' אבל יש שירים אפילו יותר כבדים בהמשך שיתאימו לחלק ב'...אבל! וזה אבל גדול, יש שירים שלא מתאימים לא לחלק א' ולא לחלק ב' ועדיין מגיע להם לצאת! אז הרעיון הוא שאוכל להוציא אלבום בסגנון אחר מ"מוזיקה זה לא לרגישים חלק א'", סגנון קרוב או רחוק מאוד אפילו, אבל כשארצה לחזור לסטייל הזה כל מה שאני צריך לאמר זה "חלק ב'" ויהיה ברור שאני חוזר לסטייל של האלבום הראשון. שתדע שאתה הראשון ששומע את ההסברים האלו, בד"כ אני הרבה יותר מתחכם... אני נותן לך כאן את כל האמת הישירה.
מעולה, זה מה שאנחנו מחפשים.
נראה שהאלבום מגיע ממקום מאוד אישי ואותנטי: אתה שר על המדינה ("שומקום"), חיים אישיים ("מה שפספסתי", "שמנמן"), המצב בשנה האחרונה ("רק השליח") וכמובן השיר על פול מקרטני שנצלול אליו אחר כך. למעשה מה שמניע אותך בכתיבה אלו החוויות שאתה צובר לאורך החיים, נכון?
תשמע, באלבום הזה הושפעתי מאוד מפואטרי סלאם ישראל. אני מופיע איתם בערך 5 שנים ורק מההאזנה אליהם למדתי לכתוב ספוקן וורד (שירה מדוברת) - רק מהאזנה למשוררים שהייתי צריך ללוות בלייב. לא הכרתי את הסגנון הזה, אבל זה גרם לי לדוג את המקומות האישיים בי. השיר "שומקום" הוא קצת שונה, כי הוא נכתב לפני שהתחלתי לכתוב את האלבום הזה. הטקסט שלו קליל יותר וכללי, לעומת הספוקן שהוא ספציפי יותר. השיר שהוליד את האלבום הזה, הוא השיר "השומר אחי אנוכי", הוא הסינגל הראשון שיצא. "בררה" היה הסינגל השני שהיה מאוד חושפני, שם שיחקתי "חיובים" עם עצמי – עד כמה אני יכול להגיד את האמת כפי שהיא נשמעת בראש שלי בלי לעוות אותה. לא חשבתי שאוציא את בררה בהתחלה כי זה שיר כל כך אישי ויש שם דברים קשים לעיכול: בדידות, התאבדות, בגידה, כישלון, הבנתי שמה שמפחיד אותי זה שאפתח את הלב ואצא פתטי... בסוף הבנתי שאם אהיה כנה המאזינים לא יראו אותי אלא את עצמם, כנות היא גם מוזיקלית, היא מהדהדת בך ועוברת למאזין, ולכן שחררתי את השיר למרות שזה היה מאוד מפחיד, היו אפילו תגובות מפתיעות של אנשים שחשבו שהשיר דווקא מצחיק מאוד וכדומה. כל האלבום הזה היה ניסיון להיות במגע עם כנות רדיקלית. אני חושב שהיא הגיעה לצורה הכי שלמה שלה בשיר "מה שפספסתי" – יש שם שילוב של כנות וחשיפה אבל גם אמנות וכיף. השיא השני באלבום זה "אף אחד" שזה שיר דיכאוני מאוד, וזה עוד אחרי שריככתי אותו מהערות שקיבלתי מחלק מהמשוררים שהקראתי להם את השיר.
אתה עושה הכל? מלחין, כותב, מעבד?
ההפקה זה לא אני. אני תמיד לוקח מפיק שיעבוד איתי. העיבודים זה משהו שיקרה ביחד עם המפיק, כי יש לו חלק עצום בתהליך הזה. המפיק יכול להביא את עולם המוזיקה שלו ולהפגיש אותו איתך, עם כל מפיק יכול לצאת משהו שונה לחלוטין. אני מקווה שיהיה לי אומץ או יכולת להפיק את החומרים בעצמי. אני כן כותב ומלחין בעצמי.
השיר האחרון באלבום, מדבר על פול מקרטני. זה סוג של כמו דאחקה כזו, נכון? פגשת את מקרטני בטקס הסיום שלך בתואר באוניברסיטה? מה הסיפור שם?
פגשתי את פול מקרטני שלוש פעמים בלימודים שלי. לאחר הלימודים, חזרתי לארץ, כתבתי שירים באנגלית והשתתפתי בהרכב שקראו לו "Bilgo and Co", וכל האייטמים שקיבלתי, היו קשורים לתמונה שבה צולמתי עם פול מקרטני. אפילו בערוץ הכנסת הוזמנתי לאייטם, וישר אמרו "תראו, יש כאן את בילגו שפגש אותו", וזה נהיה כל כך אבסורדי וגרוטסקי, כי בכל מקום אמרו לי "כן, כן, מעניין, אבל אולי תספר לנו יותר על פול מקרטני". זה היה ממש מצחיק, תכלס לא דיברתי איתו אפילו, רק לחצתי לו את היד שלוש פעמים והחלפנו כמה מילים וזהו. הוא לא שמע את המוזיקה שלי או נתן לי טיפ לחיים. המפגשים אתו היו מרגשים אמנם אבל קצרים, וגם, אם אני מגיע כדי להשמיע מוזיקה שלי, אין סיבה לדבר איתי דווקא על זה. אז הפכתי את זה למין מערכון כזה, וזה הפך ל3/4 שיר שהפך למאוד אהוב בקרב מאזינים, וזה גרם לי לחשוב שאם שומעים את הדאחקה הזו ואוהבים אותה, כנראה אני לא מבין שום דבר במוזיקה.
אני רוצה שנדבר על השיר "קאבר". נשמע שהשיר מדבר על חששות של מוזיקאי מללכת בדרך הזו של מוזיקה, מה החשש מבחינתך שאתה מתאר שם?
החלק הראשון של השיר זה בעצם מסע הגיבור המוזיקאי. הדג נחש עשו משהו דומה עם "שלב הכאפה המצלצלת" שדיברו על מה זה להיות מוזיקאי צעיר בתחילת דרכו עד השלב שהוא מתחיל לעבוד ומגלה את האמת המרה על התעשייה, אני דיברתי בשיר על מקום של מוזיקאי בוגר יותר שכבר מתפרנס מהתחום ועובד על מוזיקה, לא תלוי בהורים שלו ומצליח לכלכל את עצמו כראוי, אבל שחסר לו משהו! אם אני אמשיך בדרך הזו, אז אני אעשה רק קאברים כל החיים, ואולי זה כבר לא מספיק לי? זו שיחה עם עצמי בעצם. באופן עקרוני, אני ממשיך לבצע קאברים כל הזמן כדי להתפרנס, אבל הם לא תמיד נותנים לי משמעות. מלאכת הכתיבה, ההקלטה והחיפוש העצמי ממלאות אותי הרבה יותר.
יש אנשים שלקחו את זה קשה, אמרו לי שאני יורק לבאר שאני שותה ממנה, אפילו הייתה הפקה שהחליטה לא להזמין אותי יותר כשהשיר הזה יצא. מבחינתי זה לא עניין של לא לעשות קאברים, אלא לא לעשות רק קאברים, כי אחרת לא אשאיר חותם בעולם ואפילו בפני עצמי. מי שהניע את זה היה מפיק שפשוט אמר לי שאני חייב להפסיק לשיר קאברים, כי כל הופעות הקאברים האלו הן בית קברות לזמרים. שנתיים הסתובב לי המשפט הזה, עד שכתבתי את השיר על זה בדיוק ("אני לא רוצה להיטמן אלמוני וסמוי, בבית עלמין של מבצעי גרסאות הכיסוי"). אני לא אומר שאני מסכים עם המפיק הזה, אבל כן הייתה כאן אמירה שצריך לתת לאנשים זמן להתגעגע אליך כיוצר מקורי. הוא צודק בחלק מהעניין הזה – אתה יוצר מקורי או שאתה שר ג'יימס בראון וגידי גוב? תחליט איפה אתה, אני גם וגם.
ובשיר "רק השליח" הצפת תחושה שיש למוזיקאים ועצמאיים בשנה האחרונה, שמצאו עצמם ללא עבודה, בתקופת הסגרים שעברה על כולנו. איך הרגשת בתקופה הזו כשעבדת כשליח?
בימים הראשונים בעבודה הזו, ממש עפתי על זה. הרגשתי שיש כאן עבודה שאני הולך לפצח. קיבלתי המון כתובות, ואז ראיתי שחלק מהכתובות לא נכונות או שהאדם שהזמין לא בבית. עצרתי רגע ושאלתי את עצמי איך אני פותר את זה. הרי אני מנהל הרכבים ומנחה קבוצות, אני יכול להתייעל מבחינה לוגיסטית, אז אני חייב לפצח את זה. אז לדוגמא בשביל לא לעצור ולחכות מחוץ לבית של לקוח כל פעם כשיש תקלה בכתובת או צריך לחכות לו, התקשרתי לכולם מראש ואז רוב הבעיות נפתרו עד שהגעתי לכתובת!
רציתי לתת לאנשים את החוויה והשירות הכי טובים שאפשר, להגיע מדוגם לדלת הבית שלהם, לדבר אליהם יפה ולהגיע עם חיוך, בדיוק כמו במוזיקה. את כל החוויות שהיו לי עם שליחים, חשבתי שאני אקח ואשדרג ל"רמת פרמיום". אבל מה קרה? זה לא שינה לאף אחד, לא אמרו לי תודה, לא חייכו אלי, אמרו לי להשאיר את המשלוח ליד הדלת, ובקיצור, לא הייתה לי שום השפעה. זה לא משנה מה תעשה כי אין לזה השפעה על החיים של הבן אדם שמזמין משהו. המטרה של הלקוח היא שהאינטראקציה עם השליח תסתיים כמה שיותר מהר. עכשיו תדמיין סולן של הרכב שרגיל לקבל את כל תשומת הלב על הבמה, פתאום הופך להיות שקוף, כנראה שיש הרבה אנשים שמרגישים ככה, אבל אני שהתפנקתי בכל תשומת הלב של הבמה במשך שנים, לקחתי את זה קשה יותר.
אני יכול להבין את האנשים האלו, אבל כשאתה השליח ולא הלקוח, זה פתאום יותר מעליב ואתה מרגיש שלא סופרים אותך. מכאן הגיע השיר "רק השליח". באופן כללי, התחלתי להתמלא ברגשות אשם מול האנשים השקופים האלו, אז שיניתי גישה, בין אם לשליח אחר או לקופאי בסופר וכדומה. כך שבסופו של דבר הייתה לחוויה הזו השפעה טובה על החיים שלי.
ועכשיו אתה כבר לא עובד בשליחויות? רק כמוזיקאי?
העבודה הרגילה לא חזרה לגמרי, לכן אני עדיין מתפקד כשליח מידי פעם, אם אני רואה שיש הזמנה בהבימה שליחויות ואני פנוי באותו רגע, אז ייתכן שאעשה אותה. אין עבודה שלא מכבדת את בעליה, והרי אם אני רוצה להוציא את חלק ב' של האלבום הבא, אני לא רוצה שזה יקרה רק בעוד חמש שנים, אז צריך את הכסף לכל זה.
מה אתה הכי אוהב בתהליך היצירה?
מבחינתי, הרגע שבו סיימת שיר טוב, זה הרגע הכי טוב והכי נורא ביצירה: מצד אחד אתה שמח שיצא לך משהו כל כך מדהים ומצד שני, זה גם הרגע הכי נורא, כי אולי זו הפעם האחרונה שהצלחת לכתוב שיר טוב.
שלא תהיה רק זמר של להיט אחד למשל,
זהו, אתה לא יודע מה יקרה עד שהשיר יצא לעולם ועוד אנשים חוץ ממך ישמעו אותו.
רגע נוראי יכול גם להיות שכתבת שיר שלא חשבת שיהיה כזה שיר טוב, של דקה ורבע, וכולם אוהבים אותו, ושיר שהשקעת בו המון זמן ומחשבה והוא לא כל כך מצליח. ואז אתה שואל את עצמך איך זה עובד בעצם, אני מבין קהל? אני מבין מוזיקה? אולי כן, אולי לא. אתה לא יודע מה עושים עם זה.
בנוסף להיותך מוזיקאי, אתה מעביר סדנאות כתיבה וביט בוקס. מה לדעתך הדבר או העצה הכי חשובה שאפשר לתת למוזיקאים בתחילת דרכם?
ואוו, למען האמת השיעורים הכי חשובים שקיבלתי היו בלימודים באנגליה; הראשון הוא שעשייה הרבה יותר חשובה מתיאוריה, אני יודע שיש אנשים שישחטו אותי על האמרה הזו, אבל אני חושב שהיא נכונה. דבר שני, זה שהכסף מגיע מהרבה מאוד מקורות שונים של עשייה, וזה קריטי לכל אדם שהוא עצמאי במוזיקה, כלומר, ככל שאתה יודע לעשות יותר דברים, ככל שאתה מצליח להשתלב בכל מיני פוזיציות שונות, סאונד, נגינה, שירה, ניהול, הפקה, כתיבה, הוראה וכו', כך אתה יכול לפתח הרבה נתיבים להכנסה ולהיות גמיש יותר. אולי הדבר הכי חשוב זה לדעת שליחסי אנוש יש משקל גדול כמו כשרון מוזיקלי, סה"כ מדובר בתחום של אנשים.
על איזו מוסיקה גדלת בבית?
לא יודע עד כמה הבית שלי היה מוזיקלי, אבל אני מאוד אהבתי את הכבש השישה עשר. אפילו שברתי בטעות את התקליט הזה כשהייתי ילד, הרגשתי מאוד רע עם זה. אבל האחים שלי בחדר לידי, היו שומעים פינק פלויד, ג'נסיס, הרבה רוק קלאסי, פרוג, ואני יום אחד מצאתי קסטה של כוורת של האלבום צפוף באוזן, וחרשתי על זה איזה 5 שנים בלי הפסקה.
ההורים שלי לא מוזיקאים ולא היינו שומעים או שרים הרבה מוזיקה בבית. אמא שלי הייתה מאזינה ברדיו לדיבורים של אלכס אנסקי, אז אולי משם אני מכור כיום לכאן רשת ב'. שומע את התחנה הזו ואת גל"צ המון – דיבורים וחפירות.
הקטע עם כוורת מעניין. אני חושב שלכל אחד יש שלב בגיל ההתבגרות שהוא מגלה את כוורת ואז פשוט חורש על השירים שלהם במשך תקופה. כך אתה מגלה את עולם המוזיקה ובכלל.
לגמרי, ככל שהזמן עובר ככה אני מעריך את כוורת יותר.
אתה יכול להרחיב קצת על "היטמן", הרכב הלהיטים שלך?
ביצעתי המון קאברים וכולם קראו לי בילגו, ולא יכולתי להיות גם הבילגו ששר "הכל חרא" וגם הבילגו שעושה חתונות. אני זוכר שהתארחתי בתוכנית בכאן 88 ואמרו לי "מי אתה? חשבנו שאתה עושה רק היפ הופ, פתאום בדקנו בגוגל וגילינו שאתה מנגן גם בחתונות קאברים וכאלה?". אז אמרתי לעצמי שאני מפריד את זה – אירועים וקאברים זה "היטמן" והשאר, חומר מקורי, יצירתיות (כל מה שאין בו כסף בגדול...) זה בילגו.
בוא נדבר קצת על הופעות. אתה מתכנן סיבוב הופעות משלך?
כן, מתוכננת הופעת השקה ככל הנראה ב-5 ביוני בחצר הבית שלי. אני הולך למכור כרטיסים להופעה הזו שתכיל הרבה נגנים, נשפנים, ממש מוזיקה בלייב, לא מוקלטת. האלבום הזה, חלק א', הוא חצי אלקטרוני אבל אני רוצה לעשות את הכל לייב ובועט. לא סתם השתתפתי בהמון הפקות, בזאפות למיניהן, בבארבי ובמועדונים נוספים, שהנגינה הייתה חלק מרכזי וחשוב בהן. דבר שני, אני מאוד רוצה לעשות סיבוב הופעות בסלונים, אלו יהיו הופעות אקוסטיות של שני אנשים, אני וגל חריטן (מתארח בשיר "השומר אחי אנוכי"). בגלל שהשירים כתובים בצורה מדוברת של ספוקן וורד יותר, חלום שלי שזה יגיע לסלונים של אנשים ותהיה אינטראקציה עם הקהל שמאזין, אוהב ושואל את עצמו שאלות, האם זה שיר של דיבור, מה זה בדיוק. זה לא רק ספוקן ולא רק שיר, זה הכל ביחד. אני לא יודע איך זה עובד, אבל אכנס לאט לאט ל"קהילת הסלונים" ונתחיל במקביל להעיף קדימה את האלבום השני שבדרך.
אם כבר הופעות, אני זוכר שהשתתפת בהופעה בבארבי של גיא מזיג, לפני בערך 3 שנים, והיית סוג של סינטרה מקומי. איזושהי בדיחה כזו בכוונה, שהייתה בהופעה. האם זה משהו שמחבר אותך לצד של ההומור שמשתלב במוזיקה? גם בהופעה הזו אבל גם בסלאם ג'אם למשל כשראיתי אותך מופיע. אתה מתחבר לדבר הזה של הומור ומוזיקה ביחד?
אני לא יודע לכתוב בדיחות, אבל אני יודע לעבוד עם קהל. אם תגיד לי שאקבל חצי מיליון ₪ כדי לכתוב סדרה מצחיקה למשל, אני לא יודע אם זה יהיה מספיק מצחיק לקהל. לכן, למשל השיר "פול מקרטני", אני לא יודע אם אנשים צחקו מזה או פשוט אהבו את השיר, אין לי אינדיקציה טובה לזה. אבל מה שכן, אני באמת יודע לעבוד עם קהל ולהצחיק באותו הרגע את האנשים שסביבי עם בדיחות קרש, משחקי מילים ושטיקים כאלו. זה משהו שאני עושה בהופעות של פואטרי סלאם, שם יש לי גם בדיחות קבועות ויש גם משחקים עם הקהל באיזשהו אופן. עם מזיג לצורך העניין, זה היה מאוד מתוכנן; ראיתי אותו בהופעה, ויש לו קטע כזה שלמוזיקה אסור להיפסק, כלומר, אם הוא צריך לשתות מים או להחליף גיטרה, הוא אומר ללהקה שלו לנגן מוזיקת רקע, לאחר מכן זה התפתח למוזיקת המתנה של לובי בבית מלון וזה התפתח לבדיחה שכאילו הלהקה זכתה בפרס אקו"ם בקטגוריית קטעי המעבר והקישור. הוא באמת אחד האנשים המצחיקים שיש. ראיתי את הדבר הזה בהופעה שלו בזאפה, ניגשתי אליו בסוף ההופעה ואמרתי לו "תקשיב, חלום שלי שבזמן שמנגנים את המוזיקה של הלובי בבית מלון, מתוך ההזיה הזו, יגיע זמר של בית המלון וישיר אלביס או סינטרה". והוא פשוט עף על זה ואמר "בילגו, בוא נעשה את זה". עברו בערך 8 חודשים, ואז הוא הביא אותי להיות ה-DJ בהופעת בר מצוות הזהב שלו, וזה היה מאוד מצחיק, הוא כתב לי טקסטים ואני הייתי שולח לו הקלטות של איך ה-DJ אמור לדבר. אחרי שזה עבד טוב, עשינו חמש או שש הופעות שעליתי עם הדאחקה של סינטרה. זה היה מאוד כיף ובשלב מסוים כבר התחילו לזהות אותי בקהל עם זה. בפעם הראשונה והשנייה שעליתי עם זה, אנשים היו בשוק. רק מהפעם השלישית כבר הבינו. בפעם האחרונה רק עליתי במדרגות לבמה, ואנשים התחילו לצעוק ולהתלהב.
אז כן, צחוקים זה מגניב וטוב ואולי בעתיד הכתיבה וההומור יתחברו אצלי אפילו יותר. אתה מציג כאן דבר מעניין שלא חשבתי עליו בכלל.
באופן כללי אהבת לעבוד עם מזיג בהופעות האלו?
אני מת עליו, הוא בן אדם חם, מפרגן, מצחיק ותמיד הכי הוגן ומדהים וזה היה פשוט תענוג. אני מאחל לעצמי שאזכה לעבוד אתו בעתיד כמה שיותר.
אם כבר הזכרנו את זה, יש אנשים נוספים שהיית רוצה להופיע איתם? מוזיקאים נוספים?
גידי גוב, דני סנדרסון, איתם הכי הייתי רוצה להופיע. לא חסרים אנשים מוכשרים במדינה שלנו, וזו זכות גדולה לעבוד עם המון אנשים בארץ. אבל אלו שני השמות הראשונים שעולים לי, שאני יודע שאתרגש עד דמעות כמו אותו הילד ששמע את הקסטה של צפוף באוזן בפעם הראשונה.
אנחנו מגיעים לקו הסיום של החפירות שלנו. לשם כך, אקדים ואומר שהתחלנו מסורת בשימו אוזן, מה שנקרא "שלב השאלה הזהה". אתה השלישי, אחרי רועי דורון ודניאל רובין.
נמצא בחברה טובה.
בהחלט.
אז אם לא היית מוזיקאי (או שליח במקרה שלך), מה היית עושה?
אם לא הייתי צריך ללכת לצבא אז הייתי בטח שחקן. ואם המוזיקה לא הייתה עובדת אז הייתי מטפל מסוג כלשהו. כרגע, בלי קשר, אני לומד הנחיית קבוצות באוניברסיטת ת"א, אז אולי גם זה יקרה יום אחד.
שזה גם קשור לבמה קצת, לא?
אולי מבחינת זה שיש לך כוח מסוים ביד, אבל מבחינת הנחיית קבוצות אני חושב שזה ההפך. מנחה קבוצות טוב זה אדם שלא משתלט על הפוקוס אלא נותן לקבוצה לעשות את העבודה ורק מכוון אותה. אני למדתי מהחוויה שלי כסטודנט, שלמידה לא חייבת להיות חד כיוונית, של מרצה מול קבוצה שהוא היחיד בעל הידע. אני מאמין בלמידה שיתופית/קבוצתית. גם לקבוצה יש ידע ואפשר ללמוד ממנה, לפעמים זה ידע שהוא משמעותי לא פחות מהידע של המנחה, כי חברי הקבוצה מתמודדים עם דברים דומים, ולכן אסימון שנפל אצל מישהו אחד יכול להפיל אסימונים נוספים לכולם.
לכן נאמר שבבתי ספר למוזיקה, אפשר ללמוד מהסטודנטים לא פחות מאשר מהמורים עצמם.
מאוד מעניין.
כן, חפירות זה אני.
וזה מעולה.
אז תודה רבה שהסכמת לראיון ולהתראות.
בשמחה, היה כיף גדול.
להתראות, ונראה אתכם בסלונים הקרובים, אה?...
ניתן להאזין לבילגו בכל רשתות הסטרימינג למיניהן (ספוטיפיי, אפל מיוזיק, דיזר ועוד), ובינתיים תרשמו ביומן את ה-5 ביוני או שתזמינו איזו הופעה פרטית לסלון.
